?שבת 07 אוקטובר 2006
בחג סוכות.
שלום לכם, חברינו בראשון. (תמיד אני כותב לחברים רחוקים).
היום לא עובדים. שבת וגם יום ראשון של סוכות. אז יש זמן לכתוב.
לא עובדים מתכוון שאלה שבדרך כלל עובדים כול ימות השבוע, היום לא עובדים ואפילו, המקשרים בינינו , לבין "הכול יכול", שם למעלה, החליטו שיקבלו כולם בונוס, ו 7 ימים רצופים יעבדו רק חציי יום לכבוד חג הקציר שבדרך כלל, בשדות, צריכים לעבוד כפול מ 8 שעות כדי לאסוף את מה שזרוע. אבל, לא כולם צריכים להבין בחקלאות, וככה זה יצא, שבמקום לעבוד במרץ, ולהתגייס לאסוף מהר, לפני הגשם את מה שגדל בשדות, עם ישראל חוגג עוד בטרם גמר את האסיף. לנו אין זמן. הכול מהר, מהר.
אין דבר. שיהיה. והאמת היא, שבימים אלה הצורך לכמה ימי חג ונחת, בלי עיתונים וחדשות כול שעה, עם ישראל צריך באמת. צריכים איזה סיבות לשמוח ולשיר ואפילו בסוכה, והעיקר שזה יהיה אחרת מבכול ימות השנה.. אז יש חג סוכות. ואם לא הייה חג סוכות, היו בכול זאת צריכים לתת לעובדים יום חג כי זה חלק מהסכמי העבודה במשק ולא יעיזו שלא לתת. לא יתנו, אין חשמל, אין נמלים, אין ביטוח לאומי ואפילו נשי השוטרים יעשו שביתה. אז יש חג.
אצלי בקיבוץ, גם אם לא כול כך מחזיקים במה שאלוהים ציווה פעם, אנחנו בונים סוכה.
סוכה הייתה צומחת על הדשא במרכז הקיבוץ מאז שאני זוכר את הקיבוץ, ותאמינו לי, שזה מלפני הרבה שנים. בשביל חלק מהחברים, הקמת סוכה על הדשא הייה סימן שבא סוכות. ולא ההפך. לא היו בונים סוכה לא היה בא החג.
אז, היו כותבים הודעה לחברים היקרים, להתאסף ביום... ובשעה........... על הדשא, להקים סוכה לחג, והיו באים. כי רכז ועדת תרבות אמר ולאו דווקא הרבי.
המומחים שבינינו, והיו כאלה, היו תוקעים 4 או 6 או הרבה עמודי עץ, ממחסן הבניין. את לוחות הרוחב שבין העמודים, היו מחזקים עם הרבה מסמרים. מסמרים, מסמרים. כאלה שרק מומחים גדולים היו מצליחים להחדיר עד הראש. רוב הדופקים היו מכופפים את המסמרים עוד לפני שהגיעו לחצי מאורכם, שלא לדבר על אלה שדפקו את הידים במקום המסמרים.
היו תמיד משתדלים שהמלבן שיווצר יהיה מלבן ולא טרפז.
מסביב לעמודים מגלגלים רשת יוטה חדשה שמרכז הקניות השיג בפרוטקציה אצל סוחרי השקים הריקים. על הלוחות הקושרות בין העמודים, מלמעלה, מניחים ענפי עצים וכפות דקלים שנאספו על ידי המומחים לגיזום, בעזרת ילדים מזיקים עם דיפלומה.
מבפנים, תולים ציורים מעשה ידיהם של גדולי הציירים של הגן שלנו. וגם שרשראות בוטנים שהשחילו הבנות לכבוד החג. בוטנים שנאספו ממש בלילה שלפני. מותחים שרשרת נורות מכול הגדלים. גוררים לתוכה שולחנות, כסאות, וספסלים והכול היה מוכן.
כמה זמן בילינו בסוכה? ככה וככה. כי הרי לא למצוות נועדה אלא כהזדהות עם מה שעושים כולם בסוכות.
בערב החג, הינו יושבים ביחד, אוכלים "ארוחה משופרת". נבחרי הציבור מברכים על האסיף בשדות. על ההצלחות של צוותי השדה ומבטיחים שבשנה הבאה יהיה טוב יותר. וגם זה משהו.
ומי היו צוותי השדה? כולם. באותם ימים רחוקים, כולנו היינו עובדי אדמה. טרם היו לנו פועלי תעשיה שכבשו את השליטה בהסתדרות ובשלטון המקומי במדינה וגם אצלנו.
מאז, שהינו מביאים את המים במיכלית, והסוכה היתה גדולה ואנחנו מאטים, זרמו הרבה מים בירדן.
את המים מזרימים לנגב בצינור. (ולא רק מים מהירדן אלא גם מי השופכין של תל אביב. וזה היה הרבה לפני שהחליטו שגם את חיריה מעבירים לנגב.) אנחנו לא מאטים. האורחים למדו איך להגיע אלינו ולא רק אנחנו אליהם, והסוכה נשארה קטנה מלהכיל.
אז אתם רואים ידידי שהזמנים השתנו ואנחנו בעידן אחר.
התפתחנו. התקדמנו. הילדים של היום יודעים הרבה זמן לפני גילם את שלנו לא אמרו עד שלא סיימנו
צבא. ההורים שלנו לא ידעו מה זה עליזים כמו שאינם יודעים מה זה מצעד העקומים בירושלים. ויש עוד כמה דברים שהשתנו. התקדמנו אומרים, כי הרי אף אחד לא יודע מה פירוש לצעוד לאחור.
אבל, על חג הסוכות שומרים.
ממשיכים לא לעבוד בחג. בימים של אחרי היום הראשון, עובדים חצאי ימים. מעמידים סוכות. לא כמו פעם אבל מעמידים. אוכלים "ארוחה משופרת". נציגי העם מסכמים את ההצלחות שהיו. מברכים את המתאמצים ומאחלים שבשנה הבאה יהיה טוב יותר. שרים קצת. יש קפה. וחוזרים לחדרים. לאין סוכה אחרת.
פעם, לא לפני הרבה זמן, אחרי שכבר לא הקמנו סוכה גדולה, הינו בונים סוכות לכול שכונה. וגם זה השתנה. הפראיירים התעייפו.
היום, המסגרים מרתכים מסגרת מצינורות. מלבן, בדרך כלל. הרבה יותר מלבני ממלבני. בגודל של הדלת הכפולה שבכניסה לחדר האוכל ועוד קצת. עוטפים ומכסים ברשת של המפעל, וזה בהחלט מספיק לכולם. כול מי שרעב ובא לאכול חייב לעבור דרך הסוכה שבכניסה. ואת המסיבה, הברכות וזמרים, מארחים תחת כיפת השמים שלפני בוא החורף.
חוגגים ברוב עם. בנוכחות קהל גדול. כ 300 חברים. אולי כ 650 נפשות שלנו. קצת חברי גרעינים, העתודה שבדרך. הרבה אורחים משאני יודע לספור. 3 חיילות במדים עם נשק. ילדים. עגלות של תינוקות. קלנועיות שנדחפות למרכז. כמה וכמה פיליפינים, והרבה מהומה.
וגם השנה.הייתה מסכת חג. שרו והקריאו דברים חשובים. מה שאני שמעתי בתוך כול ההמולה הם הסיפורים של הצעירים שהתמקמו מאחורי. על ההיא שנפרדה מההוא. הבת שיצאה לשנת חופש. הזכירו את המרכז שראו יוצא מחדרה של המגהצת והיו עוד כמה סקופים רציניים שלא שמעתי בגלל התזמורת על הבמה, וגם כי אני שומע סלקטיבית באופן כללי.
ודווקא לשמחת כולנו, האופק במערב היה שקט. לא שמענו ירי תותחים. לא היו מטוסים בשמיים. ורק הרעש שאנחנו עשינו הפריע את מנוחת הישנים בשמירה.
בשנה הבאה יהיה טוב בהרבה.
ברכות לכם....... מדני
נ.ב. והכול רק בקיבוץ שלי. במקומות אחרים, אולי זה אחרת. ואם בכול זאת זה דומה, זה מקרי בלבד.
דני פלד מניר יצחק.
